בועז עובד כשכיר, ומתנדב בקו הסיוע הארצי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית.
מזה כעשר שנים, אני מתנדב במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. אני רואה את המרכז כבית שני, בו יש לי האפשרות להביא את עצמי כפי שאני, ללא כל שיפוטיות או ביקורת, לבית פלורליסטי הנותן ביטוי למגוון הקולות והזהויות בחברה הישראלית.
כמתנדב, שאמון על גוף ידע על אודות פגיעה מינית, על השלכותיה, היודע דבר או שניים על תגובות נפגע, חשבתי ושכנעתי את עצמי שאם וכאשר זה יגיע לפתחי, אדע להתמודד, להשיב מלחמה שערה. אין מצב בו אעבור על כך בשתיקה.
איני עונה בהכרח לקריטריונים של גבר מחוספס ואסרטיבי, אך אני בהחלט תופס את עצמי כגבר פעיל ויוזם, שיודע לעמוד על דעתו ולהכיר בערך עצמו – הן כאדם פרטי, והן כעובד.
השנים הראשונות במקום העבודה שלי היו שנים פוריות, שנים בהן נתתי את כל שיכולתי, התפתחתי מבחינה מקצועית, חשתי כאדם בעל ערך והוערכתי על-ידי קולגות ועל-ידי מנהלים. העתיד נראה מזהיר, וכך גם האפשרויות לגדול ולהתפתח בתוך הארגון.
באותן שנים, עברתי תהליך אישי משמעותי, ואחרי תכנון קפדני, מחשבה, כמיהה וחיסכון של שקל לשקל התחלתי תהליך פונדקאות בחו"ל, כאב יחידני, בכדי לממש את הרצון שלי לאבהות, למשפחה משלי.
אחרי שלוש שנים בארגון הגיע מנהל חדש. מהשיחה הראשונה איתו אי אפשר היה לטעות בהעדר הכימיה בינינו. לאחר חודש ימים מאז שנבחר לתפקיד, זומנתי לשיחה אישית בה שיתפתי אותו בתהליך הפונדקאות שהתקדם, וסיפרתי לו כי אנו נמצאים בחודש השלישי להריון. תגובתו המיידית הייתה לדרוש שאלך לדווח על כך למנהלת משאבי אנוש. נחרדתי מהעדר החמלה בדבריו, ומכך שלא נענה לבקשתי לשמור עובדה זו בדיסקרטיות ביני לבינו, כמנהל הישיר שלי.
חודש לאחר השיחה הזו, הוא החל להתנכל לי באופן ישיר. נקראתי לשיחה עימו בה הוא עדכן אותי כי הוא מביא מנהל מעליי והוא מודיעני כי אני מועבר מתפקידי. לא נאמרה הסיבה לכך ונותרתי ללא כל הסברים. ראיתי במעשה ביטוי הומופובי של חוסר היכולת שלו להכיל את העובדה כי בניגוד למקובל, החלטתי להפוך לאב יחידני.
לשמחתי, בתפקידי החדש, לא הייתה ביני ובין המנהל אינטראקציה רבה, דבר שהרגיע אותי ואפשר לי להמשיך ולהשקיע את כל מרצי בעבודה, לה הייתי מסור עד מאוד. כחודש לפני הזמן המשוער, הפונדקאית ילדה והפכתי לאבא. יצאתי מהארץ בכדי לחזור ארצה כמשפחה.
חזרתי לארץ לאחר תקופה מאוד לא פשוטה בחו"ל, אחרי אינספור בעיות בירוקרטיות ומכשולים רבים שעמדו בפניי. במקום העבודה לא אפשרו לי לקחת חופשת לידה כחוק ונאלצתי לשוב לעבודה כחודשיים לאחר הלידה.
בשבוע שחזרתי נכנסתי לאותו מנהל לשאול שאלה בענייני עבודה ונתקלתי בתגובה עוינת ששיתקה אותי בו במקום, ועתידה הייתה לשוב וללוות אותי: "לא! במקום זה לך תניק את הבת שלך!" חשתי כי רמס את אבהותי וגבריותי במחי יד.
יצאתי מהמשרד שלו בבושת פנים, המום, מושפל מאוד ובעיקר כועס על עצמי שלא אמרתי מילה. הכעס הופנה ישירות כלפי עצמי ועמו גם האשמה – מדוע לא הגבתי? איך יכול להיות שלא הצלחתי לצאת מן השיתוק ולהעמידו במקום? חשתי בלתי נראה ומובס, הבושה מנעה ממני מלספר לאיש וניסיתי בכל כוחותיי להמשיך בשגרת העבודה שלי.
לאחר כשבועיים, התקיים אירוע חברה. בעודי יושב עם חברים לעבודה, הגיח המנהל מאחורי ואמר לפני כולם: "אתה פה? לא מניק את הבת שלך? " והלך צוחק ומרוצה מעצמו. הרגשתי שהלבין את פניי ברבים. חוויתי התאיינות – כאילו איני קיים כאדם, כעובד מסור, כאבא, אלא רק כדמות גרוטסקית, שכל ייעודה להיות אבא/אמא לילדה שלי. הוא בז לגבר שאני ולאבא שהפכתי להיות. ואולי ההורות היחידנית שלי היוותה איום לגבריות שלו ויצרה מבוכה מגדרית שלא תאמה את תפיסות העולם המיזוגיניות שלו.
עזבתי את המקום בבושת פנים. קולגות שהבחינו במתרחש דיברו איתי וניסו לשכנעני להתלונן. חשתי שאני כבול – מצד אחד נעלבתי והושפלתי עד עמקי נשמתי, ומצד שני חששתי מלהתלונן שמא אפוטר ולא אוכל לפרנס את המשפחה שיצרתי לי.
לא התלוננתי.
בשלב זה, מתוך תחושה של חוסר אונים מוחלט ותחושת איום כבדה על מקום העבודה שלי ועל מעמדי בו, פניתי לקו הסיוע. בקו תמכו בי ללא עוררין, לראשונה הרגשתי מוגן ומוכל וקיבלתי תוקף לתחושות הקשות שליוו אותי לאורך חודשים. בקו הסיוע פרשו בפניי את האפשרויות שעומדות לרשותי, תוך תמיכה מוחלטת וליווי אם אבחר להתלונן. כבר אז נוכחתי כי המציאות העגומה היא שאני זה שיאלץ לשאת בהשלכות כל מעשה שאחליט לעשות.
בהמשך, חשתי כי איכות העבודה שלי יורדת, נמנעתי מסיטואציות חברתיות וחששתי לפנות למנהלים בבעיות שנקרו בדרכי. לאחר ארבעה חודשים התגלתה ביני ובין המנהל אי הסכמה על נושא מסוים, בעקבותיו הלכתי לאגף משאבי אנוש וביקשתי לעבור מחלקה. לצערי, לא נענו לבקשתי.
לאחר כמה ימים מנהל המחלקה קרא לי לשיחה ושאל אותי אם נכון שפניתי לבקש העברה. עניתי לו שכן, אך כי לא הלבנתי את פניו בפני איש. פעם נוספת, הוא הטיח בי את אותם עלבונות: "קודם כל, לך תניק את הבת שלך! במקום כל הבלגן שאתה עושה פה", ושטח בפניי את יחסי הכוחות – הוא מנהל המחלקה, ולפיכך יעשה כראות עיניו.
עוד הוסיף ואמר: "אתה כלום, אין לך ביצים ומאוד כדאי לך להיזהר". שוב חשתי כי אני אובייקט לגחמותיו, להתייחסות מבזה שנועדה לפגוע בגבריותי. לצערי, בהבניה החברתית השולטת, נשיות נתפסת כתשליל הגבריות, וגבר שאינו נתפס כגברי "מספיק", נתפס בהכרח כנשי. אותו מנהל בחר להשפיל אותי דרך ביזוי המיניות שלי, להציג אותי כגבר בעל מיניות פגומה, שאינו ראוי להיתפס כגבר. באמצעות ההקטנה וההקנטה שלי הוא "הוריד" אותי למעמד אישה, שלפי ההבנייה החברתית המעוותת הזו, כל ייעודה הוא להניק את תינוקה והיא נעדרת, לכאורה, כישורים אחרים.
המתקפה שלו הותירה אותי בהלם מוחלט, ללא כל יכולת להגיב על ההשפלה הבוטה אותה ספגתי. המנהל, מצדו, הגדיל לעשות, ושאל אותי האם אני חושב להביא עוד ילד לעולם.
לא עניתי. יצאתי נרעד, נסער וללא יכולת לנשום, חשתי שאני חייב לצאת לשאוף אוויר. בעודי עומד בדלת הוא הוסיף ואמר: "אל תשכח להניק את הבת שלך". מצמצם אותי, שוב, לכדי איבר המייצג נשיות ואמהות, ובכך מבטל את האבהות ואת הגבריות שלי.
לצערי, עד היום לא התלוננתי כי אני משותק מן ההשלכות העתידיות, שעלולות לפגוע בפרנסתי ובמעמדי. אני מקווה שיעמדו לי הכוחות, ומקווה בסתר ליבי שאולי עוד יקרה הנס ואותו מנהל יעלם ואוכל לחזור לנשום לרווחה.
