ליאת (שם בדוי) עובדת כמנהלת, ומלווה על-ידי מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב.
בשנת 2014 עבדתי כמנהלת שירות לקוחות.
באחד מימי הקיץ, בשעות הצהריים המוקדמות, ישבתי במשרד, שנמצא בחלל עבודה פתוח, ופתאום נכנס גיא, גבר שעבד במקביל אליי, תפס לי את הצוואר ונשך אותי. הקול של הנשיכה הזאת מהדהד לי עדיין באוזניים. זה היה נורא. אמרתי לו: מה אתה עושה? מה עובר עליך? הוא נבהל ויצא.
לקח לי כמה שניות להבין מה קרה לי. הייתי מאוד נסערת, ולא ידעתי מה לעשות. אחרי עשר דקות, גיא התקשר אליי ואמר שהוא מתנצל, שלא שלט בעצמו. נרתעתי ממנו מאוד.
לפני כן, היה בינינו קשר רגיל של עובדים. הוא היה חדש יחסית במקום העבודה, ואני העברתי לו הדרכות ועזרתי לו להיכנס לעניינים. אלו היו יחסי עבודה רגילים, לא חבריים או משהו מעבר לזה. הוא לא דיבר או התנהג אליי באופן לא הולם קודם למקרה הזה, כך שזאת הייתה הפתעה גמורה.
כשזה קרה, היו בחדר ארבעה עובדים נוספים. כולם אמרו שאני חייבת לדווח, חייבת לדבר, שאסור להשאיר את זה ככה. הם ראו כמה הייתי נסערת, והסתכלו על הסימן שגיא השאיר על הצוואר שלי. נגעלתי מעצמי. לא יכולתי להישאר שם, ויצאתי מוקדם הביתה. הייתי חייבת להתקלח, לא יכולתי לסבול את עצמי ככה.
במקום העבודה ההוא היו עשרות עובדים, אבל לא הייתה אחראית למניעת הטרדה מינית. לא היה תלוי שם אפילו תקנון.
התקשרתי לבעלי והוא ייעץ לי ליידע את המנהלת הישירה שלי. היא הייתה בחו"ל, ולא רציתי ליידע אותה במסרון, אז יידעתי את המנכ"ל, שהיה המנהל של גיא. הוא אמר שאני חייבת ליידע גם את המנהלת שלי, וכשהיא תחזור, הם ידברו איתו יחד.
בינתיים לא היה לי את מי לשתף. אבל הייתי אחראית על צוות, והייתי חייבת לנהל את העובדים. לא הייתה לי ברירה. כשהמנהלת שלי חזרה, דיברתי איתה והיא אמרה שתיקח אותו לשיחה ותעדכן אותי. זה לא קרה. ראיתי שלא מעדכנים אותי, אבל פחדתי לדבר על זה. מה שכן קרה זה שקראו לי לשיחה עם המנכ"ל, והוא אמר כמה הוא מרוצה מהתפקוד שלי. קידמו אותי ונתנו לי עוד סמכויות, לצד שעות נוחות והעלאת שכר משמעותית.
הייתי תמימה מאוד. כל עובדת חולמת לקבל כזאת תוספת שכר. הילדים שלי היו קטנים, והעבודה הייתה קרובה לבית. הם כיסו את עצמם – שיפרו לי את התנאים, וחשבו שככה יהיה שקט. שלא אעשה כלום. ראיתי שלא עשו שום דבר עם המקרה, אבל בלעתי את הצפרדע.
היה לי מאוד קשה להמשיך לעבוד עם גיא. אחרי כמה חודשים קידמו גם אותו, והצוותים שלנו עבדו בשיתוף פעולה. הייתי מחויבת לשבת איתו פעם בשבוע, בחדר שלו, לשיחות עבודה. הוא היה מבקש שאסגור את הדלת, "שיהיה לנו שקט". אמרתי לא – הדלת תהיה פתוחה. ישבתי מאוד רחוק ממנו. כל פעם שידעתי שאני צריכה לשבת איתו הקפדתי מאוד ללבוש חולצה עם צווארון ומכנסיים ארוכים, וזה לא שאני מתלבשת חשוף ביומיום. פחדתי שיסתכל עליי. השתדלתי לעשות את הישיבות האלה באופן "חפיף", כדי לסיים מהר. היו לנו חילוקי דעות מקצועיים, ונהיה לי יותר ויותר קשה לשבת איתו.
שנה וחצי אחרי הנשיכה, ואחרי הרבה חילוקי דעות, המנכ"ל לקח את שנינו לשיחה והסביר לנו שאנחנו צריכים להסתדר זה עם זו. אמרתי שלי קשה להסתדר איתו. פחדתי להעלות את הנושא של ההטרדה שוב, אז דיברתי על הקושי שלי לעבוד איתו ברמה המקצועית. אמרו לי שאני חייבת לעבוד על עצמי.
במהלך 2016 אבא של המנכ"ל נפטר, ואשתו – שהיא המנהלת שלי, הייתה כל השבוע בשבעה. אמרתי לעצמי שבשבוע הזה אין חילוקי דעות. שהכל יהיה מושלם, שלא נצטרך לערב אותם.
ואז, באחד מימי השבעה, גיא שלח לי מסרון מזעזע: "את כמו אשתי. ככל שאת מעצבנת אותי יותר – אני חולה לך על התחת".
לא יכולתי להכיל את זה, הרגשתי כמו זונה, סליחה על הביטוי. זה היה נורא. עצרתי את הנשימה ואמרתי לעצמי שזהו, אני לא שותקת יותר.
ניגשתי אליו ואמרתי לו: "תקשיב, אני לא חברה שלך. יש גבול. אני לא חייבת לך שום דבר. אני מבקשת ממך – תרפה ממני". ואז הוא אמר לי: "העיניים שלך מדהימות. איזה עיניים יפות". אמרתי לו "גיא, אני מבקשת ממך – די. בוא נתמקד בשבוע הזה – נעבוד רק במה שאנחנו צריכים. אני לא רוצה להתעצבן. די".
אבל הוא לא הרפה. הוא המשיך.
ואז לא הייתה לי ברירה. שלחתי מייל למנהלת שלי שאני מתנצלת שאני מפריעה, אבל יש דברים שלא מסתדרים לי איתו, והוא משבש לי את העבודה ומדבר אליי באופן לא הולם. כתבתי מייל מפורט, אבל לא קיבלתי תגובה בנושא.
ביום שהמנכ"ל ואשתו, המנהלת שלי, חזרו מהשבעה, הם קראו לי לשיחה ופיטרו אותי.
זו הייתה חוויה קשה. עבדתי שם עשר שנים, עברתי שם השפלה נוראית כשהוטרדתי מול כולם ועכשיו נותנים לי סטירה נוספת – אני נענשת על משהו שאני לא צריכה להיענש עליו. הוא צריך להיענש.
אבל אני אדם חזק. אמרתי לעצמי: את לא תיפלי, את תתרוממי ומהר מאוד תמצאי מקום עבודה שבו יידעו להעריך אותך. ובאמת, בזכות המשפחה המקסימה שלי, בתוך חודש מצאתי את עצמי במקום חדש.
החלטתי לשים את הכל בצד ולא לעשות עם זה כלום. התחלתי לעבוד במקום העבודה החדש והיה לי טוב. ואז, יום בהיר אחד, כשעבדתי במשרד החדש, גיא הופיע מולי פתאום. הוא בא להמשיך את ההטרדה שלו גם פה.
אני לא יודעת מאיפה היה לי כח, אבל עמדתי מולו ושאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא טען שבא לפגישה עם המנכ"ל. עד אותה נקודה, לא סיפרתי למעסיק החדש שלי על ההטרדה המינית ועל הרקע לפיטורים שלי. לא רציתי להיכנס לזה. רציתי להציג את עצמי כאדם חיובי. אבל באותו רגע הרגשתי שאין סיכוי שאני נותנת לו לעשות את זה. אין מצב.
ניגשתי אל המנכ"ל ואמרתי לו שאני חייבת לעדכן אותו שהאדם שאיתו הוא אמור להפגש הטריד אותי מינית. הוא אמר לי לא לדאוג, שהפגישה לא תתקיים. שגיא לא ידרוך פה, וגם לא אף אחד אחר מהחברה הזאת. הוא ביקש מהמזכירה לבקש ממנו לקחת את הדברים שלו ולעזוב.
ואז הוא ביקש ממני לגשת למשטרה ולהגיש תלונה נגד גיא. עדיין לא רציתי, אבל הוא פשוט חייב אותי. הוא אמר לי שאני חייבת לעשות את זה בשביל עצמי.
במשטרה עברתי טלטלות. בחקירה עצמה, ובעימות עם גיא, שהיה קשה מאוד. עברתי תקופה מאוד מאוד קשה, ובמקום העבודה החדש מאוד תמכו בי.
מתוך ארבעת העובדים שהיו בחדר כשגיא תקף אותי, רק אחת הסכימה לבוא לתת עדות במשטרה, ונתנה עדות לטובתי. שניים נוספים טענו שלא היה ולא נברא. הם, שהיו שם וראו את הכל, אמרו שאני ממציאה. היה לי קשה מאוד לקבל ולהכיל את זה.
לפני חודש וחצי קיבלתי הודעה מהפרקליטות על ההחלטה לסגור את התיק מחוסר ראיות.
ברגע שהתיק נסגר, גיא פוטר מהעבודה.
היום אני מנסה להרים את עצמי שוב ומתלבטת אם להגיש תביעה אזרחית. כרגע, אין לי את הכוחות להיכנס לזה.
הנזק של ההטרדה הוא נזק לטווח ארוך: אני נכנסת למצבים של דיכאון, בוכה ומסתגרת. דברים שלא היו קודם, ממש לא. אני בן אדם מאוד שמח מטבעי, עברתי הרבה דברים בחיים ותמיד ידעתי להרים את עצמי ולא להראות את הקושי. גם בעבודה הנוכחית – אני אף פעם לא מראה מצוקות, אלא נותנת מעצמי מעל ומעבר. הלכתי לטיפול, שעזר לי מאוד, אבל עדיין יש לי נפילות שבהן אני מרגישה שהגוף שלי בוגד בי, מכל הכיוונים. יש ימים שבהם אני משחזרת את האירוע, והקושי וההשפלה חוזרים ומכים בי. גם כשאני מדברת על זה עכשיו, הגוף שלי רועד.
